אסטרטגיה: כמעט זה לא ..

שר התמ"ת, בנימין (פואד) בן אליעזר, בכנס תעסוקה בירושלים ב- 8.6.09:
"בשנת 2009 צפויים להיסגר למעלה מ-47 אלף עסקים – 10.5% מהעסקים בישראל".
"המגזר העסקי צפוי לאבד השנה כ- 13 אלף משרות"
ובכן, הנתון הזה לא משתנה לאורך השנים, והוא עומד להחריף בקרוב.

מצב העסקים הקטנים והבינוניים בישראל, המהווים למעלה מ-98% מהעסקים במשק בכי רע. זו האמת.
מה עושים? כמה "לילות רעים" צריכים לעבור עד שנבין שכדי להוביל את העסק קדימה חייבים לעשות מעשה חריג ולשבור את "שגרת הנוחות" אותה אנחנו מקיימים.

הנה סיפור ממדבריות ערב, שמלמד אותנו כמה חשוב לסמן לעצמנו יעד, ולהגיע עד אליו.
לא בערך, לא כמעט, לא על יד, אליו בדיוק. הסיפור גם מלמד שאנשים שבטוחים מאד ביכולתם ומרשים לעצמם לזלזל באשמורת אחרונה – עלולים להפסיד את כל הלילה, וגם את הלילות שהיו לפניו.

ובכן, לפני שנים רבות, יצא סוחר מעירו בדרך למדינה שכנה, במטרה לשפר את עסקיו, שהתדלדלו מאוד באותה התקופה. הוא העמיס סחורות רבות על עגלות משא, מים, מזון כדי לקיים את אנשי השיירה במסע ומספוא לבהמות, שכן השיירה הייתה אמורה לעבור מדבר גדול בדרכה אל היעד.

השמש קפחה על חולות המדבר עד אשר לא יכלו לצעוד על החול החם. הסוחר רב התושייה, החליט שאם כך יצעדו בלילה אחרי שהחול יתקרר וינוחו ביום.

מידי לילה הייתה מתקדמת השיירה ובראשה נווט צעיר אך מנוסה מאוד, שהכיר את מפות הכוכבים על בורין. לעת בוקר היו עוצרים ומקימים מחנה עם מסתור מפני השמש אנשי הצוות היו מאכילים ומשקים את הבהמות, מבעירים אש מבשלים אורז, משביעים את רעבונם וישנים עד לערב.

יום אחרי יום חזרה שגרה זו על עצמה. לאחר ימים רבים, הצוות היה עייף וקץ כבר באכילת אורז ושתית מים. בסעודת הערב האחרונה אמר הסוחר לצוות שלו, זוהי ארוחת הערב האחרונה במדבר, לפנות בוקר נגיע לעיר נאכל ונשתה כיד המלך, נאכל שם בשר עוף דגים וירקות לרוב. הצוות ששמח כל כך מיהר לשפוך את עודפי המים ואת שקי האורז המאוס, גם מזון הבהמות הושלך לצידי הדרך.

כעבור רכיבה של שעה הנווט מזהה שהנה הם כמעט מגיעים ומשימתו כמעט הושלמה.
הוא אומר לאנשים " אני עייף ורוצה לנמנם קמעה, אתם תמשיכו ישר ובעוד כשעה נגיע לשערי העיר תעירו אותי". מסתבר ששאננותו של הנווט הובילה את השיירה למקום לא ידוע.

השמש זרחה ומפת השמים נעלמה. הסוחר מורה לצוות להקים מחנה, מכיוון שלא היו להם אורז מים ומספוא נותרו רעבים וצמאים וחיכו ללילה שיבוא.

כשהגיע הלילה איבד הנווט את התמצאותו, הוא היה רחוק מהנתיב המוכר ונאלץ לקחת מספר החלטות שהתבררו כשגויות. כולם היו רעבים וצמאים והיה להם קשה להתקדם.

התמרמרותו של הצוות הופנתה אל הנווט והסוחר כאחד, באומרם: לא היינו צריכים לצאת לדרך עם הנהגה שלא ניתן לסמוך עליה.

פחד ואכזבה שלטו בהם והבלבול היה רב. שוב עבר לילה והעיר לא נראתה באופק. כך עברו מספר "לילות רעים" עד שהרעב והצמא הכריעו את השיירה.

לא, לסיפור הזה אין סוף שמח, אבל יש לו מוסר השכל.

בכדי להצליח צריך לעשות מעשה:

חייבים להגדיר את החזון,

לתכנן היטב את הדרך,

ולאסוף את הצוות המתאים בדיוק.

והכי חשוב כשאנחנו בדרך, וקצת עייפים, חייבים לזכור שכמעט זה לא מספיק.

תוכנית עסקית חייבת להיות מדויקת עד הפסיק האחרון.

עייפות של רגע ושאננות עלולים לעלות לנו ביוקר רב ואסור לתת להם לתפוס את מקומם של האחריות ושיקול הדעת.